עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' קליין ואח'

החלטה

בפניי בקשה למתן פסק דין, לאחר הגשת כתב הגנה, מחמת אי הכחשת העובדות המקימות את עילת התביעה, בהתאם לתקנות 85, 86, 89 ו-83 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

רקע

המבקשת היא חברה לשיכון עולים בישראל והיא המוסמכת לנהל ולפעול בעניין נכסים אשר בבעלות המדינה ו/או גופים אחרים לפי העניין, בהתאם לכללים, נהלים והוראות שנקבעו במשרד הבינוי והשיכון.

מתוקף סמכויותיה התקשרה המבקשת, ביום 17/1/68, עם יצחק ואסתר קליין ז"ל (להלן: "האב המנוח" ו"האם המנוחה" בהתאמה וביחד "ההורים המנוחים") בהסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות"), בעניין דירה הממוקמת ברחוב רמה 3 בתל אביב (להלן: "המושכר").

המשיב 1 הוא בנם של ההורים המנוחים המחזיק במושכר ומתגורר בו. המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 והיא מתגוררת במושכר ביחד עימו.

טוענת המבקשת כי המשיבים פלשו למושכר ללא הסכמתה וללא רשותה, וכי על כן יש לראותם כחסרי מעמד בו. עוד טוענת היא כי בקשה שהגישו המשיבים להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" על פי חוק, נדחתה על ידה.

על רקע האמור הגישה המבקשת תביעה לפינוי המשיבים מן המושכר, כמו גם לחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים, החל ממועד פטירתה של האם המנוחה (9/1/10), ועד מועד הפינוי בפועל, ובסך של 7,895 ₪ לחודש.

בכתב הגנתם טוענים המשיבים כי המשיב 1 התגורר במושכר עם האם המנוחה, במשך כל ימי חייו ומשכך כי קמו לו זכויות של דייר ממשיך בו, כהגדרתו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדייר הציבורי"). עוד טוענים הם כי המשיבה 2 רכשה את זכויותיה מכוח נישואיה למשיב 1 ומגוריה עימו.

על האמור מוסיפים המשיבים כי לאחר מות האם המנוחה הסבה המבקשת את החשבונות החודשיים במושכר, על שם המשיב 1.

משכך טוענים הם כי אין להורות על פינויים מן המושכר.

על רקע האמור הגישה המבקשת בקשה למתן פסק דין מחמת אי הכחשת העובדות העולות מכתב התביעה.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 11/9/11 ניתן פסק דין כגד המשיבים בהיעדר הגנה. בהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין האמור ביום 10/1/12, בכפוף להסכמה דיונית בין הצדדים לפיה על המשיבים לפעול לטובת הסדרת מעמדם במושכר, וכי ככל שלא יעשו כן – יגישו כתב הגנה.

טיעוני הצדדים בבקשה

טוענת המבקשת כי בכתב הגנתם אין המשיבים מכחישים את העובדות המקימות את עילת התביעה המפורטת בכתב התביעה אלא טוענים כי המשיב 1 זכאי להכרה כדייר ממשיך ווכי משיוכר ככזה תקום לו עילה להחזיק במושכר ועל המבקשת יהיה לחתום עימו חוזה שכירות.

עוד טוענת היא כי בתביעות פינוי, בהן הוכחה בעלות תובע על מקרקעין, מתהפך נטל ההוכחה ורובץ על כתפי הנתבע, אשר עליו להוכיח כי רכש זכות כלשהי במקרקעין.

ועוד, כי המשיבים לא ערערו על החלטת הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון אשר דחתה את בקשתם להכיר בהם כדיירים ממשיכים (להלן: "החלטת הועדה העליונה") בדרך של הגשת עתירה מנהלית לבית משפט לעניינים מנהליים.

מכאן, טוענת המבקשת כי כתב ההגנה שבפניי הינו למעשה כתב הודייה בעובדות וכתב השגה על החלטת הוועדה העליונה, וזאת בעת שהמשיבים לא השיגו על ההחלטה בדרך של הגשת עתירה מנהלית. אשר על כן סבורה היא שיש ליתן פסק דין בתובענה שבפניי, נוכח ההחלטה הסופית שהתקבלה על ידי הגורמים הרלוונטיים.

מנגד טוענים המשיבים, ואביא בעניין זה רק את הטענות שמצאתי כי הן צריכות להכרעתי כי בכתב הגנתם פרשו הגנה איתנה, הכחישו בצורה מפורשת את העובדות המקימות את עילת התביעה, ופירטו מכוח מה הם זכאים, לשיטתם, למעמד של דיירים ממשיכים, ולהמשיך להחזיק במושכר.

לטענתם אין גם מקום להיפוך נטל הראיה.